במסעותיי בארץ ובעולם כצלם פורטרטים התמזל מזלי לצלם קבוצה מאוד מגוונת של בני אדם:
החל ממדען מוח פורץ דרך ועד למוזיקאי בלוז מהמיססיפי, את המנכל של מובילאי ונסיעה איתו במכונית אוטונומית - ועד פסנתרן שבונה ומלחים בעצמו מעגלי אפקטים לפסנתר.
צילמתי זוכה גראמי, לוחש לציפורים, בשלן בירה בוטיק, במאי קליפים, אדריכלים,
וסתם אנשים עם פרצוף מעניין ולב טוב.

תמיד מרתק עבורי להכנס לחיים של אנשים אחרים, אפילו אם זה רק לזמן קצר- ולנסות לתפוס איזשהוא רגע מזוקק של מי שהם באמת.
כשיוסף גוטמן לוויט יצר איתי קשר לראשונה, הוא היה כמה שבועות לפני הוצאת אלבומו החדש. הוא שלח לי את הטרקים שעוד לא פורסמו, והמוזיקה שלו העיפה אותי לגמרי.
בדרך כלל אני לא כל כך מתחבר לג’אז או “מבין” מה שאני שומע, אבל פה היה משהו אחר. המוזיקה שלו היא מאוד תקשורתית ויפהפה ולא הצריכה “הבנה” אלא פשוט הנאה צרופה.
שוחחנו על רעיונות שונים ומגוונים, פורמטים ולוקיישנים בהם נוכל ליצור פורטרט מעניין עבורו- כזה שייתן לאנשים שלא מכירים אותו הצצה ראשונית על מי הוא ואולי אף תהיה מעניינת מספיק שתגרום לסקרנות לשמוע את המוזיקה אותה הוא יוצר.
כשאני מתחיל לעבוד עם מישהו , אני תמיד מבקש שישלחו לי את התמונות של המוזיקאים או האמנים שהם אוהבים ושהם הכי התחברו אליהם.
זה עוזר לי למקד את הטעם החזותי שלהם, ולהבין מה שאנחנו בעצם מנסים ליצור יחד, אם זה מבחינת מיקום, פוזה והכי חשוב- הוייב ומצב הרוח אותו אנחנו מנסים לשדר.
שוחחנו על כך שהאלבום החדש של יוסף הוא ג’אז רציני מהמעלה הגבוהה ביותר, ועל כן הצילום צריך להיות מהודק ומלוטש.
שמתי לב שבכל התמונות שהוא שלח לי של אמנים אחרים, תמיד היה נראה שהתמונה ברמה ורצינות גבוהה מאוד, אך עם טוויסט לא צפוי כלשהו.
הטוויסט הזה הוא בעצם מה שיצר עניין וסקרנות נוספים מעבר לייצוג של האמן , זה גרם לך לרצות לקרוא ולשמוע עוד אודותיו.
בהמשך שיחתנו דיברנו על אמנות ואיך יוצרים אותה, והתברר שמלאכת בניית האלבום של יוסף היה דומה לדרך בה אני בונה תצלום מהסוג הזה.
בונים סוג של מסגרת, בסיס של מה הולכים לעשות ומנקודת ההתחלה הזו יוצאים לדרך במאמץ קבוצתי משותף מנסים “למצוא” את הדבר החמקמק הזה שמנסים ליצור.
יוסף שלח לי תמונות של אולפן ההקלטות המדהים בו הקליט את אלבומו החדש (ולאחר מכן סיפר לי שבעצם כל המוזיקאים התכנסו בבת אחת להקלטות , והכל הוקלט לייב בסשן מתמשך כדי ללכוד את הרוח השיתופית והמאמץ הקבוצתי שיוצר את הקסם)
בתמונות שהוא שלח לי, מיד נמשכתי לפאנלים התלויים בחדר ומשמשים לריפוד הסאונד ולשליטה בו. מדובר בלוחות מגולפים בעץ בעבודת יד שהיה נדמה לי שהם יוצרים מעין גלי קול, אנרגיה או אפילו להבות של אש.
החלטנו שניצור את הפורטרטים בחלל הזה, עם הרקע של הלוחות האלו וכלי הנגינה ששומשו לאלבום.
בדרך כלל, כשיש מיקום יפהפה, ואדם מעניין זה כל מה שצריך כדי ליצור פורטרטים טובים ולכן הרגשתי שיש לנו מה שאנחנו צריכים כדי לצאת לדרך "אה יש עוד משהו” יוסף אמר לפני שניתקנו את הטלפון-
“יש לי תרנגולים”
“יש לך תרנגולים”
“כן”
“…”
“…”
"יש לנו גישה לתרנגולים האלה?” שאלתי.
"גדלתי בחווה בדרום אפריקה, אני מאוד מחובר לבעלי חיים, אז כן יש לנו גישה לתרנגולים, הם
התרנגולים שלי" הרגשתי שזו הייתה החתיכה החסרה.
אמרתי לו שהדבר הראשון שהוא היה צריך להגיד כשהוא התקשר אליי היה .“שלום, יש לי תרנגולים, בוא נעבוד ביחד”
הצעתי שננסה ליצור פורטרט רציני, בו התאורה הלוקיישן והמבט יהיו מלוטשים ומהודקים- וברקע, בסביבה המהוקצעת והנקייה הזו תעמוד תרנגולת במלוא תפארתה על אחד המגברים.
בתמונה הוא לא יתייחס אליה, אלא היא פשוט תהיה חלק מהעולם הזה.

יוסף הסכים מיד, אך ציין שיהיו כמה אתגרים בביצוע העניין הזה:
מדובר בתרנגולת,
והיא עושה מה שבא לה בכל רגע נתון.
וברוב הרגעים הנתונים, מה שבא לה לעשות, זה קקי.
אה, והיא גם תצטרך לעמוד על מגבר בס נדיר של "וולטר ריד" שכבר לא ממש קיים בעולם.
“אבל בוא נלך על זה”

התרנגולת עמדה במקומה, הזיזה את הראש מדי פעם, היה נדמה לי שהיא נהנית מתשומת הלב.
“מבט שמאלה"
יוסף הזיז את מבטו שמאלה.
“אה לא, התכוונתי לתרנגולת, אתה יכול להסתכל לכיווני”
היה מצחיק. מבחינתי אלה ימי הצילום שמזכירים לי למה אני כל כך אוהב לצלם, כי יש בהם הכל:
אדם שסומך עליי שאוציא אותו הכי טוב שרק אפשר, יצירת אמנות בשיתוף פעולה, מיקום נהדר ותרנגולת שסוגרת את הפינה.